<h1>ראבי"ה סימן ר"ט</h1>
<h2>דף נ.</h2>
בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף ב[ג]רתקון. ובנתר ובחול שרי. אמר רב יהודה [ע"ב] עפר לבינתא שרי, פירוש למימשא ביה ידיה, וכן בעפר פלפלי. בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זתים בשבת, פירוש לרחוץ בהם ידיו, אמר להו וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין. וכן נראה דמותר לרחוץ ידיו במורסן או באפר כירה בשבת, אם מגובלים מערב שבת, או יקחם יבישים בידיו וישפוך על ידיו המים, דגיבול על ידי שינוי הוא ושרי, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך [קנ"ו ע"א]. וגרסינן בפרק המביא [ביצה ל"ב ע"ב] גבי שריקת תנורי אמר רבינא וקטמא שרי, משמע דאינו מוקצה, וכן מורסן מאכל בהמה הוא.
<h2>דף נ:</h2>
רבי אלעזר אומר קופה וכו'. ומסקינן הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר אלא בחוששין שמא תתקלקל פליגי. והילכתא כרבנן. אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור, וכן בסכינא דביני אורבי. ולית הילכתא הכי, דהא איתותבו, ואף על גב דלא רוח הגומא שרי. וקיימא לן שמותר להטמין את הצונן, כדי שלא יחמו.
<h2>דף נא.</h2>
תנו רבנן אף על פי שאין טומנין את החמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל [את] הסדינין ומניח את הגלופקרין [וכו']. ולא אסרו אלא באותו מיחם אבל פנה ממיחם למיחם מותר. ונראה לי שאם דואג שמא ישרפו החמין מותר לסלקם על ידי גוי או ישראל, אם אין שם גחלים לוחשות, ולתתם דרך ההטמנה תחת כר וכסת, דדמי כמו ממיחם למיחם, אבל במקומו הראשון אסור להחזיר. ולמקומו נמי אם בא להוסיף מוסיף. ועוד כשמסלק [כדי שלא] ישרף אין חשש (ל)כיסוי, דכל עיקרו של זה מסלקו מפני החמימות, ואיכא הכירא, ואין כונתו אלא שיהיו משומרים. מניחים מיחם על גבי מיחם וטח את פיהם בבצק פירוש מערב שבת, דבשבת אסור משום ממרח. אי נמי בשבת, [ובצק] אינו שייך מירוח בו כמו בשעוה, כדאיתא בפרק חבית [קמ"ו ע"א] לקמן. ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים.
<h2>דף נא:</h2>
ואין מרסקים לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. ומותר לשבר את הקרח כדי שיטול את המים המונחים תחתיו, [דגדולה מזו] אמרינן בפרק חבית [קמ"ו ע"א] גבי חבית דמתיז ראשה בסייף, ותנן שובר אדם את החבית וכו'.
